נפל ב-1948, ועתה- צילומו העלוּם נחשף.

נחשף צילום של לוחם אצ״ל וחייל צה״ל שלמה-צבי שרייבר הי״ד, שבמותו בקרב על משלט ״הגשר״, בנגב, לא הותיר צילום.

שלושה חיילי צה”ל, שלמה-יהודה פישר, צבי-דוד רפאל קירש ושלמה-צבי שרייבר, נפלו במשלט ״הגשר״ ליד כיס-פלוג׳ה בקרבות לשחרור הנגב במלחמת-העצמאות. הם עלו ארצה ב״אלטלנה״, אניית-הנשק של הארגון הצבאי הלאומי (אצ״ל), עברו את תלאות מלחמת-העולם השנייה, שׂרדו את אימי השואה, וזכו ל״קבלת-פנים חמה״ על חוף כפר-ויתקין, מקום שבו נתבקשו חברי המפקדה הזמנית של האצ״ל להורות לקברניט האנייה לפרוק את מטענה- נשק רב, שקיבלו מצבא-צרפת, כדי לסייע למדינת-ישראל בשעותיה הקשות במלחמה נגד צבאות-הפלישה של חמש מדינות-ערב.

מאת: יוסף בן-אהרון [קיסטר]
10/10/2024

שלמה-צבי שרייבר לא הותיר במותו אפילו צילום. צבי-דוד רפאל קירש הותיר אחריו שיר – ״אלטלנה״, שכתב בדם-ליבו, וביטא את כל מאווייו ואת רגשותיו הנשגבים, התמימים והטהורים של הלוחם העברי; לוחם שזכה להגיע לחוף-מבטחים תחת אש יזומה של חיילי צה״ל, שבפקודת-האש כינו אותו ואת חבריו ״האויב״. לימים, יהיה השיר הזה ההמנון של עולי ״אניית הישע״. שלמה-יהודה פישר, חבר בית״ר מנעוריו בצ׳רנוביץ׳, רומניה, ובהמשך לוחם אצ״ל וחייל צה״ל, הותיר במותו כל מה שהותירו חבריו ל״מעמד״ ולצה״ל, שבשורותיו נפלו במלחמה לעצמאות המדינה, שהייתה פסגת חייהם הקצרים– מורשת-קרב של משמעת, של אומץ-לב, של נכונות להקרבה ושל אהבת-ישראל.

בחייהם ובמותם לא נפרדו
באחרונה קיבלנו בארכיון הארגון הצבאי הלאומי במכון ז׳בוטינסקי בתל-אביב תמונה נדירה של חייל צה״ל, שלמה-צבי שרייבר, שנפקדה מ״זכרם נצח!״, ספר ״יזכור לגיבורי הארגון הצבאי הלאומי״ (הוצאת של״ח - איגוד למען שיקום לוחמי-חופש, מחלקת ההנצחה, ה׳תשי״ט - 1959, עמ׳ 454).
התורם הוא מר אלעזר קורנפלד, עובד סוציאלי, קרוב-משפחה של חללי האצ״ל וצה״ל קירש ושרייבר, שהם בני-דודיו של סבו, מרדכי בנעט. להלן סיפורו:

בני-הדודים צבי-דוד (רפאל) קירש ושלמה-צבי שרייבר היו ״בני-דודים כפולים״; הוריהם היו אח ואחות, שנישאו לאח ואחות. שניהם נולדו וגדלו יחד בעיירה קטנה, רגין, או בשמה היהודי ׳סאסריגן׳, במחוז טרנסילבניה, רומניה (הונגריה- בתקופת השואה). בהמשך למדו בעיירה טאשנאד, בישיבה של הרב מרדכי בריסק. לדבריו, זמן קצר לפני פרוץ המלחמה העולמית השנייה יצאה אמו של צבי-דוד לארץ-ישראל, כדי לאתר מקום להקמת מפעל-שמן משפחתי. אולם הדבר לא יצא-אל-הפועל, בשל מגבלות שונות, שהציבו השלטונות הבריטיים, והיא שבה למקום מגורי המשפחה.

עם פרוץ המלחמה הטילו השלטונות ההונגריים גזירות על האוכלוסייה היהודית, ומפעל-השמן שברשות המשפחה עבר לבעלות של גוי מקומי. בני-הדודים בני ה-17 נרשמו בידי קרוב-משפחתם ל׳מחנות-עבודה׳, בהנחה שבדרך זוֹ יהיה להם סיכוי לשרוד את המלחמה. למעשה, היה זה רעיונו של אימרה רוויצקי, חסיד-אומות-העולם. בהתאם להצעה זו הם יצאו מן הגטו ל׳מחנה-עבודה׳. שם פגשו בני-משפחה נוספים. הם עצמם נשלחו ליחידת-העבודה 110.68. ידוע מעט על אשר עבר עליהם, אך ברור שהם שרדו את התלאות ואת הייסורים, שהיו מנת-חלקם של שאר העובדים במחנה. אולם שפר חלקם לעומת בני-המשפחה האחרים, שלא יצאו לאותו ׳מחנה-עבודה׳; שכן הללו נלקחו למחנות-המוות באושוויץ בתאריך ט״ז בסיוון תש״ד (7 ביוני 1944), יחד עם אלפים מיהודי הונגריה. ואכן, עם חזרתם לעיירתם הם נחשפו לאסון הגדול, שפקד את יהודי המקום, כמו בכל מקום אחר, שאליו הגיעו הגרמנים. מעיירה יהודית תוססת ופועמת לא נותר כמעט איש.

״לעד נישאר נאמנים״
קירש ושרייבר התגלגלו לאיטליה תחילה, בנדודיהם לארץ-ישראל, מחוז-חפצם. שם, מספר קורנפלד, הם הצטרפו ל׳כפרי-נוער׳ של תנועת בית״ר, וקיבלו הכשרה, לרבות אימונים בנשק, לקראת העלייה ארצה ב״אלטלנה״, אניית-הנשק של האצ״ל.

חוויות העלייה על חוף-המולדת נופצו באש, שכוּונה לעבר האנייה בידי אחים. קירש, שנפשו נצרבה באירוע מדמם זה, כתב מדם ליבו מספר ימים לאחר-מכן, בחליסה, חיפה, שיר של תקווה ושל אמונה בעתידה של מדינת-ישראל, שזה עתה קמה בסערת-מלחמה. ״ואף-כי אלטלנה נטבעה, זִקפו ראשיכם חיילים. לארץ-ישראל השלמה לעד נישאר נאמנים.״

קירש ושרייבר לא באו חשבון עם אלה שרצו במותם. הם התגייסו לצה״ל, לחטיבה 9 (חטיבת שריון 422), חטיבת ״עודד״ בגדוד 91. הם רשמו דף מזהיר בתולדות הגבורה היהודית בדור של ׳משׁוֹאה לתקומה׳, בנופלם כגיבורים בקרב על כיבוש משלט ״הגשר״, ליד כיס-פלוג׳ה, תוך פתיחת הדרך לנגב הנצור, ביום ט״ז בתשרי תש״ט (18 באוקטובר 1948). השניים נהרגו, כאשר חש שרייבר, תחת אש האויב המצרי, לעזרת בן-דודו קירש, שנפגע מצרור-כדורים, ונפגע גם-הוא. הגופות פונו מאתר-הקרב רק לאחר מבצע ״חורב״ (ינואר 1949), והובאו לקבורה בהר הרצל, בירושלים, ביום י״ב בטבת תשי״א (21 בדצמבר 1950).

באחרונה, בעקבות עבודה מאומצת, הוכּר סמל צבי-דוד רפאל קירש בן יעקב ורבקה כ״חלל נצר אחרון״.
אלעזר קורנפלד מציין, כי ״אין זה המקום והזמן להרחיב בסיפור שכזה..., אך [חשוב] שיהיו הדברים לזכרו של אדם, שלא השאיר אחריו שום בן-משפחה מדרגה ראשונה, לעילוי זיכרון-עולם בעבורו.״

לכתבה המקורית בעלון ״בברית חיילי האצ״ל״ מתשרי תשפ״ה – אוקטובר 2024, עמודים 3 ו-4, שבו התמונות מופיעות.